L'accord entre Israël et la Turquie, Mordechai Kedar

Publié le

L'accord avec la Turquie

Mon père z"l, Nahum Kupershmid, travaillait dans le bâtiment comme couvreur de toits, un métier qui n’est pas très compliqué mais qui requiert une honnêteté absolue. Personne ne sait exactement ce que fait un couvreur pour repousser la pluie, mais le résultat d’un travail bâclé se voit à la première pluie qui tombe. Il m’a appris un principe intangible : « avec des gens honnêtes on n’a pas besoin d’un contrat, et avec des gens malhonnêtes un contrat ne sert à rien ». Chaque fois que j’ai besoin de signer un contrat, je vérifie d’abord si l’autre partie est honnête, et c’est valable dans la sphère privée comme dans la sphère publique.

Nous avons aujourd’hui un traité qu’Israël a signé avec la Turquie, dont le but est de restaurer les relations entre les deux pays dans l’état où elles étaient avant l’incident du Mavi Marmara en mai 2010. Depuis que le Parti de la Justice et du Développement dirigé par Recep Tayyip Erdogan (Erdogan) a remporté les élections en 2002, un nuage islamiste, dont l’origine est la confrérie des Frères musulmans, a assombri les relations avec Israël. Selon l’approche de l’islam politique dont la version moderne vient de la doctrine des Frères musulmans, Israël n’a pas le droit d’exister en tant qu’État juif ni en tant qu’État du peuple juif car il doit vivre sous la domination de l’Islam en tant que « al dima », c’est-à-dire en tant que peuple « protégé » (dhimmi) dans un contexte d’inégalité des droits. Erdogan a hérité des relations que le gouvernement précédent entretenait avec Israël, mais au fil du temps il a tout fait pour les refroidir, et même les réduire progressivement. Durant la même période, il a entrepris un rapprochement et a développé des relations avec l’État islamique établi dans la bande de Gaza sous la direction du Hamas, qui est la branche palestinienne des Frères musulmans. C’est Erdogan qui a fourni le « Marmara » pour libérer Gaza du blocus israélien, et l’intervention israélienne a ébranlé sa santé.

Le parti islamique au pouvoir a dû « avaler quelques couleuvres » en tolérant les héritages des gouvernements laïques qui ont dirigé la Turquie depuis les années vingt, selon la vision séculaire de Moustapha Kemal Atatürk, comme par exemple les casinos qui ont continué à exister quelques années après 2002, la vente d’alcool dans les espaces publics, et les plages où le code vestimentaire est aussi éloigné de l’Islam que l’Orient de l’Occident. La rupture avec Israël s'est produite en mai 2010 avec le Marmara alors qu’Erdogan était Premier ministre, et aujourd’hui la question était de savoir si ce président islamiste allait renouer des relations avec Israël alors que c’était lui qui les avait rompues. Une telle décision, compte tenu des concessions qu’elle supposait, n’était pas du tout facile à prendre pour un homme dont l’ego éclipse tout jugement objectif.
 
Mais les événements des années écoulées ne lui ont pas laissé le choix. Malgré son aspiration politique à vivre en paix avec tous les pays voisins, il a réussi à envenimer ses relations avec ces derniers : il est accusé d’avoir permis aux djihadistes qui ont détruit la Syrie de franchir illégalement la frontière depuis le sol turc, il a soutenu l’État islamique, principalement pour l’achat de pétrole brut produit en Syrie et en Irak, il a envenimé ses relations avec la Russie en abattant un de ses avions de chasse en 2015, et il est embourbé jusqu’au cou avec les Kurdes en Turquie même ainsi qu’en Syrie et en Irak. La situation n’est pas meilleure avec les Iraniens, qui soutiennent par tous les moyens possibles Assad qu’il déteste, et il voit d’un très mauvais œil le contrôle par les Iraniens de toute la région arabe située à la frontière sud de la Turquie, de l’Irak et de la Syrie après qu'ils aient pris le contrôle du Liban par l’intermédiaire du Hezbollah.

La Turquie étant devenue la cible d’attentats suicides de la part de l’État islamique, Erdogan se retrouve en guerre contre les islamistes fanatiques, tout comme Israël. Il a connaissance de l’implication du Hamas dans l’entraînement et l’armement des djihadistes de la branche de l'Etat islamique du Sinaï, et il est possible que sa décision de trouver un accord avec Israël se traduise par un refroidissement de ses relations avec le Hamas. Seul le temps nous dira si la Turquie va maintenir son engagement à empêcher le Hamas d’opérer à partir de son territoire.

En vertu de l’accord en question, la Turquie accepte implicitement que le blocus israélien sur Gaza se poursuive et que toute l’aide turque à Gaza transite par le port d’Ashdod après avoir été examinée et approuvée par Israël. C’est une grande victoire pour Israël, et il est possible que le Hamas n’accepte pas l’aide turque dans de telles conditions.
 
Un autre succès pour Israël concerne l’acheminement du gaz par un gazoduc sous-marin et la probable assistance turque pour sa commercialisation vers l’Europe. Cette partie de l’accord est particulièrement importante, car ces dernières années des politiciens turcs ont revendiqué des droits sur les gisements découverts par Israël [dans ses eaux territoriales] et il n’était pas possible d’écarter la possibilité d’un acte de guerre contre les installations israéliennes en Méditerranée. L’inclusion du gaz dans cet accord élimine toute revendication future des Turcs sur les réserves de gaz israéliennes.

Le prix payé par Israël pour cet accord avec la Turquie est difficile à déterminer. En échange du retrait des plaintes contre les soldats de Tsahal et contre les dirigeants israéliens, Israël présente ses excuses pour avoir tué 10 Turcs au cours de l’assaut du Marmara et versera 20 millions de dollars, non pas directement aux familles touchées mais à un fonds qui sera géré par le gouvernement turc.

Israël a renoncé à sa demande de libération d’Avraham Mengistu et de Hicham El Sayed, détenus à Gaza, ainsi qu’aux restes des corps de Hadar Goldin et d’Oron Shaul. L’explication est simple : Israël était convaincu que le Hamas, qui était fermement opposé à l’accord, n’allait pas contribuer à son succès, et pour ne pas offrir au Hamas un droit de veto sur cet accord, Israël a donc décidé de traiter cette question humanitaire sous la forme d’une négociation directe avec le Hamas. En outre, un État ne peut pas faire dépendre ses relations avec un pays important de la résolution de problèmes personnels. Il est vrai que les obligations d’Israël vis-à-vis de ses deux soldats tombés au front, Hadar Goldin et Oron Shaul, comme de tous les autres soldats tués, sont intangibles, mais cette question relève du domaine émotionnel et symbolique et concerne la population alors que les relations d’Israël avec la Turquie se situent sur le plan des intérêts nationaux, stratégiques, politiques et économiques de l’État en tant qu’entité.

Dans l’ensemble, l’accord avec la Turquie est bon, équilibré et répond aux besoins importants de l’État d’Israël. On peut se demander quels ont été les facteurs qui ont aidé Israël à parvenir à cet accord. Le premier facteur est le besoin qu’en avait la Turquie, tel qu’il a été décrit précédemment. Des rumeurs font état du rôle de médiateur qu’Israël aurait tenu pour permettre le dégel des relations entre la Turquie et la Russie, suite à l’épisode de l’avion russe abattu par les Turcs. L’Arabie Saoudite aura sans doute contribué au rapprochement entre Israël et la Turquie, et les États-Unis auront sans doute donné leur bénédiction à l’accord en cours. Toutefois, cet accord est principalement le résultat d’une gestion très réussie du processus de négociation.

Les facteurs de succès des négociations
L’accord signé cette semaine est le résultat de longues négociations qui ont eu lieu en coulisses, et l’équipe de négociateurs a insisté sur trois points principaux :


- Le premier point, qui est aussi le plus important, est qu’Israël a donné aux Turcs l’impression qu'il pouvait se passer de cet accord : sa situation étant bien meilleure qu’auparavant, sachant que l’armée syrienne ne représente plus pour lui une menace stratégique après l’éclatement de la Syrie et que le Hezbollah, qui se retrouve dans une situation compliquée au Liban, n’a pas les moyens de continuer à constituer une menace pour Israël, du moins dans un futur proche. Israël a donc pu montrer qu’il avait moins besoin de la Turquie que par le passé et qu’il ne signerait un accord que s’il en tirait un bénéfice.

- Le deuxième point, dérivé du premier, est le fait qu’Israël ait fait comprendre qu’il n’était pas pressé d’aboutir à un accord, qu’il avait tout son temps, et qu’il n’était pas prêt à payer n’importe quel prix pour obtenir « un accord maintenant ».

- Le troisième point est qu’Israël n’a jamais annoncé ce qu’il était prêt à offrir à la Turquie. Au Moyen-Orient, quand une partie dans une négociation déclare à l’avance ce à quoi elle est prête à renoncer, cela devient acquis pour la partie adverse et dès lors, les négociations portent sur d’autres points sur lesquels elle va être obligée de faire des concessions pour pouvoir aboutir à un accord. Malheureusement, il ne manque pas d’Israéliens pour annoncer jour et nuit, sur tous les médias et dans toutes les tribunes possibles, ce à quoi ils sont prêts à renoncer pour la paix avec les Palestiniens, les Syriens et autres ennemis. Ces Israéliens-là ne comprennent pas que leurs déclarations font monter le prix des concessions à des niveaux qu’eux-mêmes ne sont pas prêts à accepter.


Dans le cas qui nous intéresse, la délégation israélienne a fait ce qu’il fallait faire : elle n’a rien dévoilé publiquement avant la négociation, elle n’a pas affiché son besoin d’un accord, elle n’a pas essayé de le caler sur un calendrier, et les Turcs se sont rendu compte qu’ils auraient à payer un prix fort pour obtenir un accord. C’est bien ce qui s’est produit, en particulier concernant le blocus de Gaza.

En conclusion, nous pouvons dire qu’il s’agit d’un bon accord, et la manière dont il a été négocié doit nous servir d’enseignement pour des négociations futures avec d’autres parties. Maintenant, il nous reste à vérifier que la partie turque se comporte avec équité et respecte le texte de l’accord, sa lettre et son esprit, car comme le disait mon père (béni soit sa mémoire), « avec les gens honnêtes on n’a pas besoin d’un contrat, et avec les gens malhonnêtes un contrat ne sert à rien ».

©Adapté de l'hébreu par www.danilette.com

Merci à Marc R. pour sa relecture et ses corrections

 

Mordechai Kedar est chargé de cours au département d'arabe et chercheur associé au Centre Begin-Sadate d'Etudes Stratégiques, Université Bar-Ilan.

Mordechai Kedar est chargé de cours au département d'arabe et chercheur associé au Centre Begin-Sadate d'Etudes Stratégiques, Université Bar-Ilan.

ההסכם עם תורכיה

אבי עליו השלום, נחום קופרשמיד, היה פחח בנין. לא מקצוע מתוחכם אבל דורש הגינות אבסולוטית, כי אף אחד לא יודע בדיוק מה עושה הפחח בשביל להרחיק את מי הגשם, אבל התוצאות של עבודה רשלנית ניכרות כבר בגשם הראשון. הוא לימד אותי כלל ברזל: "עם אנשים הגונים אתה לא צריך חוזה, ועם אנשים לא הגונים לא יעזור לך חוזה." בכל פעם שאני נאלץ לחתום על חוזה אני בודק קודם כל האם הצד השני הוא הגון. הדברים נכונים במישור הפרטי כמו שהם נכונים במישור הציבורי.

אנחנו עומדים היום בפני הסכם שישראל חתמה עם תורכיה ושנועד להחזיר את היחסים בין שתי המדינות למצב שהיו בו לפני אירוע המרמרה במאי 2010. מאז שמפלגת הצדק והפיתוח בראשות רג'פ טייפ ארדוע'אן זכתה בבחירות של שנת 2002 העיבה עננה אסלאמיסטית מבית המדרש של "האחים המוסלמים" על היחסים עם ישראל, שכן על פי גישת האסלאם הפוליטי שגרסתו המודרנית היא תורת "האחים המוסלמים" אין לישראל זכות קיום כמדינה יהודית או כמדינה של העם היהודי, שכן הוא צריך לחיות תחת כנפי האסלאם כ"אהל ד'ימה", בני חסות, עם זכויות חלקיות בלבד. את היחסים עם ישראל ירשה ממשלת ארדוע'אן מקודמותיה, והמשיכה בהם באופן שצמצם וקירר אותם בהדרגה. במקביל הוא חימם ופיתח את היחסים עם מדינת האסלאם שקמה ברצועת עזה תחת הנהגת הזרוע הפלסטינית של תנועת "האחים המוסלמים", תנועת החמאס. המרמרה הייתה מתנתו של ארדוע'אן למען שחרור עזה מהמצור הישראלי, והסיכול הישראלי עלה לארדוע'אן בבריאותו.

אלא שתורכיה תחת שלטון המפלגה האסלאמית בלעה עוד כמה צפרדעים חילוניות שירשה מתקופת הממשלות החילוניות ששלטו בתורכיה מאז שנות העשרים על פי החזון החילוני של מוצטפא כמאל "אתא תורכ", כמו בתי הקזינו שהמשיכו לפעול עוד כמה שנים אחרי 2002, מכירת אלכוהול במרחב הציבורי וחופים שהלבוש בהם רחוק מהנהוג באסלאם כרחוק מזרח ממערב. השבר עם ישראל היה במאי 2010 באירוע המרמרה, בימי ארדוע'אן כראש ממשלה, ועכשיו מתגלגל העניין לידיו של ארדוע'אן הנשיא הנדרש לשאלה האם הוא, האסלאמיסט, יחדש את היחסים עם ישראל שהוא גרם לניתוקם. ההחלטה לא קלה בכלל לאדם שאישיותו האגוצנטרית מאפילה על כל שיקול אובייקטיבי, ועליו לבלוע צפרדע אדירה.

אלא ששש השנים שעברו לא הותירו לו ברירה. למרות ששאיפתו המדינית הייתה לחיות בשלום עם כל המדינות הסובבות את תורכיה, הוא הצליח להסתבך עם כולן: הוא מואשם בכך שהוא סיפק את הגשר להברחת הג'יהאדיסטים שהרסו את סוריה, הוא תמך ב"מדינת האסלאם" בעיקר ברכישת נפט גלמי שזו הפיקה בסוריה ובעיראק, הוא הסתבך עם רוסיה כשהפיל את מטוס הקרב הרוסי בשנת 2015, הוא מסובך עד צווארו עם הכורדים במדינתו, בסוריה ובעיראק, והוא מסובך עם האיראנים התומכים בכל האמצעים באסד שנוא נפשו, והוא גם רואה בעיניים כלות איך האיראנים משתלטים על כל המרחב הערבי הנמצא על הגבול הדרומי של תורכיה, על עיראק ועל סוריה, אחרי שהשתלטו באמצעות חיזבאללה על לבנון.

אחרי שתורכיה הפכה למטרה לפיגועי "מדינת האסלאם" מצא ארדוע'אן את עצמו במלחמה עם קנאי האסלאם, בדיוק כמו ישראל. הוא גם יודע דבר או שניים על המעורבות של חמאס בהכשרת הג'יהאדיסטים של "מחוז סיני של מדינת האסלאם", בחימושם ובאימונם, ויתכן שהחלטתו להגיע להסכם עם ישראל תביא לצינון מסוים של יחסיו עם חמאס. ימים יגידו, בעיקר אם תקיים תורכיה את התחייבותה לא לאפשר לחמאס לפעול משטחה.

על פי ההסכם עם ישראל תורכיה מסכימה במשתמע להמשך הסגר הישראלי על עזה, וכל הסיוע התורכי לעזה יגיע דרך נמל אשדוד אחרי שישראל תבדוק ותאשר את תכולתו. זה הישג גדול של ישראל, וייתכן שחמאס יסרבו לקבל סיוע באופן כזה.

הישג נוסף שישראל השיגה הוא בעניין שיווק הגז לתורכיה באמצעות צינור תת ימי, ואולי אף סיוע תורכי בשיווק הגז לאירופה. סעיף זה בהסכם חשוב במיוחד, לאור העובדה שבשני האחרונות התבטאו כמה פוליטיקאים תורכים בעניין הזכויות של תורכיה בגז הנמצא במאגרים שישראל גילתה, והייתה אפשרות שתורכיה תאיים בפעולה מלחמתית נגד מתקני הגז הישראלים בים התיכון. הכנסת הגז להסכם מבטלת לתמיד כל טענה תורכית בעתיד על זכויות במאגרי הגז הללו.

המחיר ששילמה ישראל על ההסכם עם תורכיה לא פשוט כלל וכלל. בתמורה לחסימת תביעות תורכיות נגד חיילי צהל ופוליטיקאים ישראלים בעניין המרמרה ישראל מתנצלת על הרג עשרת התורכים בהשתלטות עליה. תשלום עשרים מיליון דולר יהיה לא באופן ישיר למשפחות הנפגעים אלא לקרן שתנוהל על ידי ממשלת תורכיה.

ישראל ויתרה על דרישתה להחזיר מעזה את אברה מנגיסטו והאשם אלסייד כמו גם את שרידי גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. הסיבה לכך פשוטה: ישראל סבורה שאנשי חמאס יתנגדו בתוקף להסכם ולא יתרמו שום דבר להצלחתו, וכדי לא להעניק לחמאס זכות וטו על ההסכם החליטה ישראל להשאיר סוגיה הומניטארית זו למישור הבילטראלי בינה ובין חמאס. לבד מזאת, מדינה לא יכולה למשכן את יחסיה עם מדינות חשובות לטובת פתרון בעיות אישיות. נכון ששני חללי צהל, הדר גולדין ואורון שאול, היו שליחיה של המדינה, ונכון שמחויבותה להם היא אבסולוטית, עדיין – ומשנהרגו – עניינם נמצא במישור האמוציונאלי והסמלי של אזרחי המדינה, בעוד שיחסי ישראל עם תורכיה נמצאים בשדה האינטרסים הלאומיים, האסטרטגיים, המדיניים והכלכליים של המדינה כארגון.

בסיכומו של דבר ההסכם עם תורכיה טוב, מאוזן ועונה לצרכים חשובים של מדינת ישראל, והשאלה העולה מאליה היא מה היו הגורמים שסייעו לישראל להגיע להסכם זה. גורם אחד הוא הצורך התורכי שתואר לעיל. יש שמועות שישראל הייתה המתווך בין תורכיה ורוסיה שהביא להפשרה בין שתי המדינות בעניין המטוס הרוסי שתורכיה הפילה. סביר גם להניח שסעודיה תרמה להתקרבות בין ישראל ותורכיה, ואולי גם ארה"ב תרמה את ברכתה להסכם המתגבש. עם זאת, ההסכם הוא בעיקר תוצאה של ניהול מוצלח מאוד של תהליך המשא ומתן שהביא להסכם.

 

גורמי ההצלחה במשא ומתן

ההסכם שנחתם השבוע הוא תוצאה של משא ומתן ארוך שהתנהל מאחורי הקלעים, וצוות המשא ומתן הקפיד על שלוש נקודות עיקריות:

הראשונה והחשובה ביותר היא שישראל נתנה לצד התורכי את התחושה שהיא לא זקוקה להסכם עם תורכיה. מצבה של ישראל משתפר בשנים האחרונות עקב התרסקותה של סוריה והסתלקות הצבא הסורי מרשימת האיומים האסטרטגיים על ישראל. גם חיזבאללה מסובך בלבנון ובעתיד הנראה לעין הוא איננו מאיים על ישראל. לכן ישראל זקוקה לתורכיה פחות מכפי שהייתה בעבר ולכן היא תחתום רק על הסכם שמיטיב עמה.

הנקודה השנייה, והוא נגזרת של הראשונה, היא המסר שישראל אינה אצה להגיע להסכם, יש לה כל הזמן שבעולם והיא לא מוכנה לשלם שום מחיר עבור "הסכם עכשיו".

הנקודה השלישית היא שישראל מעולם לא הכריזה על מה היא מוכנה לוותר לתורכיה, שכן במזרח התיכון, אם צד כלשהו למו"מ מכריז שהוא מוכן לוותר על משהו אז הוא נחשב כמי שכבר ויתר עליו, והמשא ומתן יתנהל על הדברים האחרים שעליהם הוא איננו מוכן לוותר אך ייאלץ לוותר עליהם אם רוצה הוא להגיע להסכם. לצערי רבים הם הישראלים המכריזים יומם ולילה מעל כל במה אפשרית, וגם בתקשורת, על מה שהם מוכנים לוותר עבור שלום עם הפלסטינים, עם הסורים ועם שאר אויבינו, מבלי שאותם ישראלים מבינים שעצם הכרזתם זו מעלה את המחיר שייאלצו לשלם מהנכסים שאותם הם אינם מתכוונים לשלם.

במקרה התורכי, המשלחת הישראלית פעלה נכון, לא ויתרה בפומבי לפני המו"מ, לא שידרה היזקקות להסכם ולא ניסתה להגיע אליו על פי לוח זמנים, והתורכים הבינו שהם יצטרכו לשלם במטבע קשה עבור ההסכם, וכך גם עשו, בעיקר בעניין המצור על עזה.

לסיכום ניתן לומר שההסכם טוב, ודרך השגתו חייבת להילמד ולהיות מיושמת גם במשאים ומתנים הבאים עם צדדים אחרים. עכשיו רק נותר לוודא שהצד התורכי מתנהג בהגינות ושומר על ההסכם ככתבו, כלשונו וכרוחו, כי כמו שאבי עליו השלום אמר: "עם אנשים הגונים אתה לא צריך חוזה, ועם אנשים לא הגונים לא יעזור לך חוזה."

Dernière mise à jour : 23h59
Pour être informé des derniers articles, inscrivez vous :

Commenter cet article

MICHELE HAREL 29/06/2016 19:43

MORDEHAI KEDAR UN HOMME FRANC , TOUT CE QU'IL RACONTE EST SI VRAI , IL FAIT PRUVE DE COURAGE DE DIRE LA VERITE EN PLEINE FACE , ANALYSE TOUT , JE SUIS FIERE DE LIRE SES ARTICLES ET VOIR SES EXPLICATIONS EN VIDEO.