Folles erreurs sécuritaires, Mordechai Kedar

Publié le

Au Moyen-Orient, la modération est considérée comme une faiblesse

                                                  La pathologie de la sécurité

 

Les derniers mois ont été caractérisés par une augmentation progressive mais évidente de la tension sécuritaire dans les trois arènes adjacentes à Israël, distinctes de l'arène lointaine, l'Iran. Ces trois arènes sont :

-Gaza, les tunnels et les attentats sur la clôture de sécurité

-La Judée et la Samarie avec les attaques au couteau et à la voiture bélier

-Le Liban et la Syrie et les développements liés au Hezbollah, l'Iran et la Russie.

L'escalade claire dans ces trois zones exige qu'Israël augmente le niveau de riposte, puisque les réponses de ces dernières années n'ont pas été dissuasives et n'ont pas réussi à rétablir la paix et la sécurité. Nous allons passer en revue chaque cas séparément et voir  ce qu'Israël peut faire pour restaurer sa sécurité.

 

Gaza et l'industrie des tunnels

Nous nous sommes réveillés dimanche dernier pour entendre le porte-parole de l'armée annoncer qu'Israël avait détruit deux autres tunnels que le Hamas était en train de creuser pour atteindre notre territoire. Israël a bombardé les tunnels tout en profitant de l'occasion pour riposter à l'explosion de quatre bombes en bordure de route enterrées par le Hamas près de la clôture de sécurité le week-end dernier. Il s'agit d'une prise de risque calculée avec minutie : le Hamas enterre des bombes près de la clôture et Israël détruit les tunnels dans une riposte légitime en prenant soin d'agir quand les tunnels sont vides de présence pour ne pas fournir au Hamas un prétexte pour augmenter le niveau de violence.

 

Ce modèle d'action fait suite à la destruction du tunnel d'attaque du Djihad islamique en Octobre 2017, tuant 15 membres de l'organisation dont ceux qui étaient dans le tunnel et ceux qui étaient venus leur porter secours. Depuis Tsahal et l'échelon politique redoute des actes de vengeance et pour ne pas donner aux organisations terroristes un prétexte, ils ont fait le choix d'éviter de blesser ceux qui creusent les tunnels, en particulier lorsque le tunnel n'a pas encore franchi la frontière avec Israël. Je suppose que la décision a également été prise sous la pression des conseillers juridiques accompagnant chaque décision et action de Tsahal.

 

Avec tout le respect dû à ceux qui prennent les décisions dans l'armée israélienne et à leurs conseillers juridiques, le message qu'Israël envoie par ce genre de comportement est très problématique et erroné. Les organisations terroristes de Gaza avec le Hamas en tête perçoivent qu'Israël craint la colère des organisations qui creusent les tunnels et redoute une escalade de la violence et ils savent exploiter au mieux cette faiblesse.

 

À mon avis, il faut adopter un comportement diamétralement opposé : Israël doit déclarer que tous les tunnels, même ceux qui n'ont pas encore franchi la frontière sont considérés comme une agression et par conséquent qu'Israël a le droit et le devoir de les détruire à tout instant pour se défendre, comme en Syrie quand Israël bombarde des cibles du Hezbollah ou des cibles iraniennes sans attendre les attaques. Israël doit déclarer ouvertement et clairement que creuser un tunnel n'importe où, même à l'intérieur de Gaza, est un acte d'agression qui justifie une réplique même si cela doit tuer ceux qui creusent ou bien sont présents dans le tunnel.

 

Israël doit créer une situation telle que toute personne qui descend dans un tunnel à Gaza, Rafiah ou Khan Younes, dans le but de le creuser, de l'équiper ou de préparer une action doit savoir qu'elle peut y perdre la vie, ainsi que toute personne se portant à son secours dans le tunnel. Afin de détruire l'infrastructure des tunnels, Israël doit créer une situation dans laquelle chaque personne qui entre dans le tunnel doit craindre pour sa vie à chaque seconde. Cela ne va peut-être pas dissuader tous les creuseurs, mais augmentera considérablement les salaires que les organisations devront payer, ce qui pourrait retarder ou même stopper les chantiers.
 

Judée et Samarie, le prix des attentats aux couteaux et à la voiture bélier


Les attaques terroristes à l'arme blanche et à la voiture sont devenus trop populaires ces derniers temps. Ils ne nécessitent aucune infrastructure technique ou organisationnelle, les armes meurtrières - une voiture ou un couteau - peuvent être obtenues légalement par un terroriste agissant de son propre chef, alors que la prévention réussie de ces deux types d'attaques est limitée. Les agresseurs sont traités comme des héros dans leur environnement social, des chants de louange leur sont adressés, et même si Israël détruit leurs maisons elles sont reconstruites par la famille élargie du terroriste. La famille proche reçoit une aide financière officielle et généreuse de l'Autorité palestinienne, que le meurtrier soit tué ou bien capturé et emprisonné..

 

Les bénéfices économiques et sociaux sont tels que la famille devient collaboratrice de l'attentat même si elle n'a pas participé à sa préparation. La recrudescence des attaques à coups de couteau et à la voiture bélier devrait obliger Israël à élever le plafond des peines et à y inclure la famille. L'une des mesure qui pourrait être envisagée serait d'expulser la famille proche du terroriste, au moins ses parents dans la Bande de Gaza. Déraciner la famille de son environnement social naturel est une sanction proportionnée qui n'est pas excessive mais qui peut amener un terroriste potentiel à réfléchir à deux fois avant de passer à l'action.

En parallèle, Israël doit promouvoir une solution permanente, à savoir le plan des Emirats palestiniens en Judée-Samarie, basé sur les familles locales et non plus sur l'Autorité palestinienne qui doit être démantelée avant qu'elle ne devienne un Etat terroriste parrainé par le monde et par l'ONU. La disparition future de Mahmoud Abbas [NDT : âgé de 82 ans et malade] doit être pour Israël une chance à saisir, celle d'établir la seule solution possible, celle des Emirats palestiniens.

 

Syrie et Liban - Iran et Hezbollah

Contrairement aux deux autres secteurs où Israël est face aux résidents arabes d'Israël, la Syrie et le Liban situés dans la sphère internationale  impliquent au moins quatre pays : la Syrie, le Liban, l'Iran et la Russie. Israël doit tenir compte de la position et réaction de chacun d'entre eux. Il existe un autre pays impliqué dans ce qui se passe en Syrie, les États-Unis avec qui Israël doit coordonner ses actions.
L'arène syrienne et libanaise est caractérisée par les changements, la situation sur le terrain évoluant fréquemment. La présence en constante évolution du Hezbollah et de l'Iran dans certains territoires est considérée par Israël comme une menace existentielle. Une situation tolérable pour Israël peut se transformer du jour au lendemain en une situation inacceptable. En arrière-plan, il y a l'inquiétude israélienne que tout le front nord puisse s'enflammer, menant à une guerre à grande échelle contre le Hezbollah et l'Iran.

 

Un exemple de cette préoccupation a eu lieu le samedi 10 février, le jour où un drone iranien a été intercepté, des cibles iraniennes et syriennes bombardées et un F-16 israélien abattu. Une journée de combats de cette nature aurait facilement pu dégénérer en un conflit régional étant donné l'atmosphère tendue entre Israël, le Hezbollah et l'Iran qui peut être le déclenchement d'une guerre à grande échelle.

 

Israël répète officiellement jour et nuit qu'il fait tout pour éviter la guerre, qu'il effectue des "opérations chirurgicales" avec beaucoup de précautions afin de ne pas donner à Assad, Nasrallah et Khamenei un prétexte pour lancer une guerre généralisée contre nous. C'est un message erroné parce qu'il reflète la peur israélienne d'affronter le Hezbollah et l'Iran. La lâcheté augmente les chances de guerre, car nos voisins du Nord comprennent qu'Israël a peur de la guerre qu'il va perdre et qu'il craint le prix à payer en vies humaines et destructions. Cette peur encourage le Hezbollah et l'Iran à continuer les provocations afin d'entraîner une guerre où ils pensent qu'Israël sera vaincu.

 

Israël se doit de changer de message en déclarant que ce qui se passe en Syrie et au Liban, l'augmentation de la présence iranienne et l'acquisition d'armes avancées par le Hezbollah, est considéré comme une agression, qu'Israël est prêt à une guerre défensive, se prépare et ouvrira le front au moment où il le jugera opportin en riposte à cette agression. Une telle déclaration attirerait l'attention du monde qui n'a pas pris au sérieux l'accumulation de forces iraniennes en Syrie et de forces du Hezbollah au Liban.

 

Une telle déclaration sur l'intention de lancer une guerre préventive en Syrie et au Liban va-t-elle améliorer la position d'Israël? Plus le temps passe et plus l'Iran s'implante en Syrie tandis que le Hezbollah se renforce avec des usines d'armements et des arsenaux, d'où  ma conclusion que plus la prochaine guerre dans le nord sera reportée plus elle sera difficile et plus le prix à payer par Israël sera élevé.


Il est donc dans l'intérêt d'Israël de lancer une guerre préventive à un moment qui convient mieux à Israël qu'à ses ennemis. Le report de la guerre ne fera que conduire à un front iranien et libanais plus fort, mieux armé, plus organisé et plus dangereux.

 

Les trois arènes ensemble

 

Israël doit prendre en compte le fait que l'éclatement de la guerre dans le nord entraînera également une escalade à Gaza en raison de l'influence iranienne sur le Hamas et le Jihad islamique. Dans un tel cas, on devra également s'attendre à une augmentation des attaques terroristes en Judée-Samarie. Sans aucun doute, la prochaine guerre sera pour Israël un test complexe et pas facile dans les domaines militaire, politique et civil mais chaque Israélien doit prendre en compte la situation de crise de cette région conflictuelle dans laquelle Israël tente de vivre et dans laquelle il est difficile aux plus faibles de survivre.

 

Seul un pays fort militairement et économiquement, fondé sur une société unie dans la conviction de la justice de sa cause, peut faire face aux défis du Moyen-Orient dont nous voyons ce qu'il engendre aussi bien en Syrie, en Irak, au Yémen et en Libye. Seul un pays  menaçant et dangereux parvient à la paix dans cette région parce que ses ennemis le laissent tranquille ; tandis que la peur et la faiblesse encourage ses ennemis à faire exactement ce qu'il redoute.

 

Au Moyen-Orient, la modération est considérée comme une faiblesse, même si nous avons parmi nous des gens à l'esprit faible qui pensent le contraire. La folie du sentiment de sécurité est un état d'esprit dans lequel un des partenaires, le fou, agit sur la base de sa propre culture, de ses perceptions et de sa conception rationnelle en ignorant la culture, la perception et la logique de l'autre. Malheureusement, les décideurs israéliens prennent des mesures qui cadrent bien avec notre culture, nos perceptions et notre vision du monde, tout en ignorant le fait que nos voisins ont d'autres considérations, parfois opposées. Le prix de cette folie de sécurité est la situation actuelle dans les diverses arènes régionales autour de nous.

 

Le temps est venu pour nos décideurs de commencer à se rapporter au Moyen-Orient avec les outils de fonctionnement qui lui sont inhérents.

Adapté de l'article en hébreu ci-dessous par Danilette's

איוולת ביטחונית

החדשים האחרונים מאופיינים בעליה הדרגתית אך ברורה של המתח הביטחוני בשלוש הזירות הסמוכות לישראל, להבדיל מהזירה הרחוקה, איראן. שלוש הזירות הללו הן (1) עזה, המנהרות ופיגועי הגדר, (2) יהודה ושומרון ופיגועי הדקירה והדריסה, (3) לבנון וסוריה וההתפתחויות הקשורות לחיזבאללה, איראן ורוסיה.

ההסלמה הברורה המסתמנת בשלוש זירות אלו מחייבות את ישראל להעלות את רף התגובה, שכן המשך התגובה ברמה שהייתה בשנים האחרונות אינו מרתיע את השכנים ואין ביכולתו להחזיר את השקט והביטחון. להלן נדון בכל אחת מהזירות בנפרד, ומה יש ביכולתה של ישראל לעשותו כדי להחזיר את הביטחון על כנו.

 

עזה ותעשיית המנהרות

השבוע התעוררנו ביום ראשון כדי לשמוע את דובר צהל מודיע שישראל הרסה עוד שתיים ממנהרות המתקפה שחמאס חופרים לשטחנו. ישראל הפציצה את המנהרות תוך שהיא מנצלת את ההזדמנות שניתנה לה להשיב על פיצוץ ארבעה מטעני צד שאנשי חמאס הטמינו בסוף השבוע שעבר צמוד לגדר. לכאורה תחכום ישראלי ונטילת סיכון מחושב: חמאס טומנים מטעני גדר וישראל מפציצה מנהרות כתגובה לגיטימית למטענים אלו, תוך הקפדה לא להפציץ את המנהרות כאשר יש בהן אנשים, כדי לא להרגיז יותר מידי את מי שחופר כדי שלא יחמם את הגזרה.

ההחלטה לפעול במתווה זה באה כתוצאה מחיסול מנהרת התקיפה של הג'יהאד האסלאמי בסוף אוקטובר 2017, שבמהלכו נהרגו כ-15 אנשי הארגון, חלקם היו במנהרה בעת פיצוצה ונוספים שנהרגו בעת ניסיון לחלץ את הראשונים. מאז הפעולה ההיא חוששים בצהל ובדרג המדיני מפני פעולת נקם, ולכן, וכדי לא לתת לארגונים תירוץ לחמם את הגזרה התקבלה ההחלטה לנסות לא לפגוע בחופרים כשישראל מחסלת מנהרת תקיפה, ובפרט כשהמנהרה עדיין לא עברה את הגבול עם ישראל. אני מניח שההחלטה התקבלה גם בלחץ היועצים המשפטיים המלווים כל החלטה ופעולה של צהל.

במחילת כבודם של מקבלי ההחלטות בצהל ומעליו, ויועציהם המשפטיים, המסר שישראל שולחת באמצעות התנהגות כזו הוא בעייתי מאוד ושגוי לחלוטין, כי ארגוני הטרור העזתים, וחמאס בראשם, קולטים את הפחד הישראלי מפני חימום הגזרה ומפני הזעם של הארגונים חופרי המנהרות, ומנצלים היטב את הפחד הזה שישראל מקרינה.

לדעתי, ישראל חייבת להתנהג באופן הפוך לחלוטין: על ישראל להכריז שכל המנהרות, גם אלו שטרם עברו את הגבול, נחשבות כתקיפה נגד ישראל, ולכן יש לישראל הזכות ואף החובה להפציץ את המנהרות בכל רגע כפעולה הגנתית, בדיוק כפי שישראל מפציצה בסוריה מטרות של חיזבאללה ואיראן גם ללא שום פרובוקציה. ישראל חייבת לומר בפה מלא ובאופן שלא ניתן לפרשנות, שעצם חפירת מנהרה בכל מקום, גם בתוך הרצועה, היא פעולה תוקפנית המצדיקה פעולה גם אם תחסל את מי שחופר אותה או נמצא בה.

ישראל חייבת ליצור מצב שכל מי שיורד לתוך מנהרה בעזה, ברפיח או בח'אן יונס, כדי לחפור אותה, כדי לציידה או להכינה לפעולה, עלול להגיע לסוף חייו בכל רגע, בתוך המנהרה, וכל מי שייכנס למנהרה כדי להציל ממנה את החללים עלול להצטרף אליהם. כדי להרוס את תשתית המנהרות ישראל חייבת ליצור מצב שכל מי שנכנס למנהרה חושש בכל שניה על חייו. זה אולי לא ירתיע את כל החופרים, אבל יעלה לשחקים את השכר שהארגונים יידרשו לשלם להם, וזה יכול לעכב או אפילו להפסיק את החפירה.

שיטה אחרת להתמודד עם מנהרות היא לחדור אליהן כדי למקש אותן במוקשים מוסתרים המופעלים במרעומי קרבה, כאלו המתפוצצים גם אם מישהו מתקרב אליהם, לפני שיגיע אליהם ולפני שייגע בהם. אם ישראל "תדליף" את המידע על המיקוש, יחשוש כל מי שנכנס למנהרה מכל צעד או תזוזה, וגם חשש זה יגביל ויעכב את פעילות הטרוריסטים במנהרות התקיפה.

 

יהודה ושומרון: מחיר הדקירה והדריסה

פיגועי הדקירה והדריסה הפכו לאחרונה לפופולריים מידי. הם אינם מחייבים תשתית טכנית או ארגונית. כלי הרצח – מכונית וסכין – נמצאים באופן חוקי בהישג ידו של המפגע הבודד, והיכולת להתגונן בפניהם מוגבלת. פעולות אלו זוכות לשירות ותשבחות בקרב הסביבה החברתית של המחבלים, וגם אם ישראל הורסת את בית המחבל, הבית ייבנה מחדש על ידי משפחתו המורחבת. המשפחה הגרעינית תזכה לסיוע כלכלי רשמי ונדיב מהרשות הפלסטינית, אם ייהרג הרוצח או אם ייתפס וייכלא.

היתרונות הכלכליים והחברתיים למשפחה הנובעים מהפיגוע, מציבים את המשפחה במעמד של שותפה לתוצאות הפיגוע, גם אם לא הייתה שותפה בייזומו. ההתגברות בפיגועי הדקירה והדריסה מחייבת את ישראל להעלות את רף הענישה ולהכליל בה את המשפחה. אחת הדרכים שיש לשקלה היא הגליית המשפחה הגרעינית של המפגע – הורים לפחות – לרצועת עזה. עקירת המשפחה מהסביבה החברתית הטבעית שלה היא ענישה מידתית ולא קטלנית, ויש בה כדי להביא את המפגע לחשוב שוב על הפעולה שאותה הוא מתכוון לבצע.

במקביל ישראל חייבת לקדם פתרון של קבע, כלומר את תכנית האמירויות הפלסטיניות בערי יהודה ושומרון, שיתבססו על המשפחות המקומיות ולא על הרשות שחייבת להתפרק לפני שהיא הופכת למדינת טרור בחסות העולם והאו"ם. ההסתלקות המתקרבת של מחמוד עבאס מהזירה תהיה ההזדמנות שישראל חייבת לנצל כדי להקים את הפתרון היחיד האפשרי, פתרון האמירויות.

 

סוריה ולבנון – איראן וחיזבאללה

בשונה משתי הזירות האחרות שבהן מתמודדת ישראל עם התושבים הערבים של ארץ ישראל, זירת סוריה ולבנון נמצאת במישור הבינלאומי, שכן מעורבות בה ארבע מדינות לפחות: סוריה, לבנון, איראן ורוסיה, וישראל חייבת להביא בחשבון את עמדתה ואת התגובה הצפויה של כל אחת מהן. מדינה נוספת המעורבת במתרחש בסוריה היא ארה"ב, וגם איתה ישראל חייבת לתאם את פעולותיה.

זירת סוריה ולבנון מתאפיינת גם בדינמיות גדולה, שכן המצב בשטח משתנה בתדירות גבוהה. הנוכחות של חיזבאללה ואיראן בשטחים שישראל רואה את הימצאותם בהם כאיום, משתנה באופן תדיר, ומצב שהיה מקובל על ישראל אתמול השתנה בלילה באופן שישראל אינה יכולה לקבלו היום. ברקע קיים חשש ישראלי מתמיד מפני הצתת החזית הצפונית כולה, דבר העלול להביא למלחמה בהיקף רחב עם חיזבאללה ואיראן.

דוגמה לחשש זה הייתה שבת, 10 בפברואר, שבה אירעה הפלת המל"ט האיראני, הפצצת המטרות האיראניות והסוריות והפלת מטוס אף 16 הישראלי. יום קרב כזה יכול בהחלט להידרדר למלחמה אזורית, שכן האווירה המתוחה בין ישראל, חיזבאללה ואיראן, עלולה להביא לפריצת מלחמה רחבת היקף.

ישראל הרשמית אומרת השכם והערב שהיא עושה הכול כדי להימנע ממלחמה, שהיא מבצעת "פעולות כירורגיות" בזהירות רבה, כדי לא לתת לאסד, לנצראללה או לח'אמינאי, סיבות לפתוח במלחמה רחבת היקף נגדנו. זה מסר שגוי כי הוא משקף פחד ישראלי מפני התמודדות עם חיזבאללה ואיראן. פחדנות  מעלה את סיכויי המלחמה, שכן שכנינו מצפון מבינים שישראל חוששת ממלחמה כי היא תפסיד בה, וכי היא חוששת מהמחיר שהיא תצטרך לשלם, בדם ובהרס. הפחד הישראלי מעודד את חיזבאללה ואיראן להמשיך בפרובוקציות כדי לגרור את ישראל למלחמה שבה היא תפסיד.

ישראל חייבת להפוך את המסר ואת הפעולות המתלוות אליו: ישראל חייבת להכריז מה שקורה בסוריה ובלבנון – התגברות הנוכחות האיראנית והתחמשות חיזבאללה בנשק שובר שוויון – נחשב כתוקפנות נגד ישראל והיא מוכנה למלחמת מגן, מכינה אותה ותפתח בה במועד שתראה לנכון כתגובה על התוקפנות הזו. הכרזה כזו תפנה אל הזירה את תשומת לב העולם, שעד עכשיו לא לקח ברצינות את התעצמות איראן בסוריה וחיזבאללה בלבנון.

האם הכרזה ישראלית כזו, על כוונתה לצאת למלחמת מנע בסוריה ולבנון, תשפר את מצבה של ישראל? לדעתי כן, כי ככל שעובר הזמן איראן מתבססת בסוריה יותר ויותר, וחיזבאללה מתעצם בנשק ובמפעלים לייצורו. מכאן נובעת הקביעה שככל שהמלחמה הבאה בצפון תידחה כך היא תהיה קשה יותר והמחיר שישראל תשלם בה בדם ובנזקים יהיה גבוה יותר. לכן האינטרס הישראלי הוא לפתוח במלחמת מנע בהקדם כדי לקיימה בזמן שהוא נוח יותר לישראל מלאויביה. דחיית המלחמה תציב בפני ישראל חזית איראנית ולבנונית חזקה יותר, חמושה יותר, מאורגנת יותר ומסוכנת יותר.

 

שלוש הזירות גם יחד

ישראל חייבת לקחת בחשבון שהתלקחות מלחמה בצפון תביא גם להסלמה בעזה, בשל ההשפעה האיראנית על חמאס והג'יהאד האסלאמי. במקרה כזה, יש לצפות גם להתגברות בפיגועים ביהודה ובשומרון. ללא ספק, המלחמה הבאה תהיה מבחן מורכב וכלל לא פשוט למערכת הצבאית, האזרחית והפוליטית הישראלית, אבל כל ישראלי חייב להביא בחשבון את המצב באזור המשברי שבתוכו ישראל מנסה לחיות, ושבשכונת מצוקה כזו קשה לחלש לשרוד.

רק מדינה חזקה, צבאית וכלכלית, המבוססת על חברה מגובשת ובטוחה בצדקת דרכה, יכולה להתמודד עם האתגרים במזרח התיכון, שאת תוצאותיהם אנחנו רואים בסוריה, בעיראק, בתימן ובלוב. רק מדינה מאיימת ומסוכנת מקבלת שלום באזור זה, כי אויביה מניחים אותה לנפשה, ואילו מדינה המשדרת פחד, חשש וחולשה מעודדת את אויביה לעשות לה בדיוק את מה שהיא חוששת ממנו.

במזרח התיכון, איפוק נחשב כחולשה גם אם כמה עייפי נפש בקרבנו בטוחים שהוא מקרין עוצמה. איוולת ביטחונית היא מצב נפשי שבו צד אחד, האוויל, נוקט צעדים על בסיס תרבותו, תפיסותיו והרציונל של עצמו, באופן המתעלם מהתרבות, התפיסות והרציונל של הצד השני. לצערנו, מקבלי ההחלטות בישראל נוקטים בצעדים המשתלבים היטב עם תרבותנו, תפיסותינו ותמונת העולם שלנו, תוך שהם מתעלמים מהעובדה שאצל שכנינו פועלים שיקולים אחרים ולעיתים הפוכים. מחיר האיוולת הביטחונית הזו הוא המצב הנוכחי בזירות השונות שמסביבנו.

הגיע הזמן שמקבלי ההחלטות שלנו יתחילו להתייחס למזרח התיכון בכלים הנהוגים בו ומפעילים אותו

Dernière mise à jour 26/3/18 à 20h30

Pour être informé des derniers articles, inscrivez vous :

Commenter cet article

Yéhoudi 01/04/2018 19:18

Salut Dany
ce Monsieur que j' admire depuis des années, je dois etre son clone !!