Comme le lys parmi les ronces, Mordechai Kedar

Publié le par danilette

Comme le lys parmi les ronces*, Israël au Moyen-Orient qui s'islamise, 
Mordechai Kedar

*verset du Cantique des Cantique


Il y a moins d'un an, le peuple tunisien a réussi à faire tomber en disgrâce le président Zine El Abidine Ben Ali, sa femme hédoniste et ses proches corrompus qui ont vécu 30 années sur le dos de la population pauvre, exploitée et sans travail.  On a beaucoup parlé en Tunisie et en dehors de la Tunisie de démocratie authentique, d'élections exemplaires et de gouvernement honnête. Mais personne ne s'est beaucoup inquiété du mouvement islamiste Ennahda dont le chef Rachid Gannouchi, a vécu en exil à Londres pendant 20 ans alors que durant cette même période la Tunisie était devenue tout à fait laïque.

Les élections de dimanche ont vu le parti islamique arriver en tête, devant tous les autres partis. Il n'a pas eu la majorité et sera donc obligé de former un gouvernement de coalition dans lequel il aura cependant une position prépondérante qui poussera la Tunisie vers un futur de plus en plus islamique. 

L'Égypte, ce pays qui a interdit et réprimé pendant des années les partis religieux (aussi bien musulmans que chrétiens) est devenu un chaudron de l'islamisme politique avec comme modèle les premiers Califes du VIIème siècle, désignés comme guides de la rectitude dans le jargon islamiste, dont la doctrine était la guerre contre les hérétiques (les infidèles), les Juifs, les Chrétiens et en particulier les tribus qui avaient abandonné l'islam après la mort de Mahomet. 

La Turquie retourne à l'islam depuis plusieurs décennies, le parlement, le gouvernement, la présidence et la cour suprême sont aux mains de groupes politiques islamiques. La société turque devient également de plus en plus islamique avec le retour du voile pour les femmes, de la barbe pour les hommes et la multiplication des mosquées. 

En Libye, le chef du Conseil révolutionnaire, Mustafa Jalil, a annoncé que le pays après Kadhafi allait devenir un État islamique avec la charia comme loi, la légalisation de la polygamie qui avait été interdite par le colonel et l'instauration des règles d'économie islamique dans les banques. 

En Iran, le gouvernement est depuis 30 ans aux mains des ayatollahs et en Arabie Saoudite, depuis la création de l'état saoudien, la loi est fondée sur la charia extrémiste des wahhabites. 

En Syrie si le régime alaouite tombe, il est probable que les Frères Musulmans essaieront à nouveau de contrôler le pays en entier ou en partie si une partition du pays intervenait, ce qui est probable. 

Le mouvement islamique palestinien Hamas qui a gagné avec deux tiers des votes le contrôle de l'assemblée législative aux élections de janvier 2006, a pris le pouvoir à Gaza par la force un an et demi plus tard en instaurant un régime islamique. 

Le Liban également se trouve en fait au mains du Hezbollah, l'avatar libanais du régime des mollah iraniens.

En Irak aussi, les partis religieux ont une influence considérable sur la vie politique dans un pays qui essaie de se frayer une voie entre les tribus, les jihadistes sunnites et les chiites qui possèdent des milices combattantes.

Au Maroc il y a plusieurs partis islamistes et le mouvement Al Qaïda lui-même existe en Afrique du Nord.

La Somalie est ravagée par une guerre qui n'en finit plus entre le groupe islamiste "Shabab" (Les Jeunes) et d'autres tribus. 

Le Nigéria vient d'adopter la charia dans la partie nord du pays où la majorité de la population est musulmane. 

Mais l'islamisme est aussi présent en Israël : les deux partis de la mouvance islamiste représentent la force politique la plus importante parmi les citoyens arabes Israéliens, il existe même une branche d'Al Qaïda à Nazareth dans la mosquée Shihab a-din, dirigé par le charismatique sheikh Nazem Abu-Salim. 

La signification de tous ces phénomènes est que l'islam est en train de reconquérir la position dominante qu'il avait dans un lointain passé après que les autres méthodes importées d'Occident et surtout le nationalisme aient échoué à remplacer la fidélité des individus à leurs tribus, à leurs ethnies ou à l'islam. 

Tout ceci ne se déroule pas sans heurts parce que beaucoup de gens ne s'identifient pas avec les institutions musulmanes quand ils voient comment la politique et la société sont kidnappés par l'islam radical.

Nous en avons un exemple avec le cas de Amar El Hazam, un Palestinien qui déteste Israël mais encore plus Islam. Dans un message qu'il a diffusé ces derniers jours il déclare sans crainte :

" Nous devons créer un homme arabe nouveau ! Après 1400 années d'Islam et d'histoire remplie de bains de sang et de marginalisation, nous avions espéré que le XXIe siècle voit apparaître un homme arabe meilleur mais il n'y a rien de nouveau sous le soleil, les maux persistent : malédictions, humiliations, injures, népotisme, racisme, tribalisme, sectarisme, stupidité, discours irraisonné, inaction, haine de soi, cruauté, avarice, lâcheté, faiblesse, dépendance, confusion, obsession, passivité, jalousie, malveillance, corruption, mensonge, hypocrisie, méfiance, vengeance, embrassade sans discernement ! Voici ce qu'est devenu l'homme arabe après 14 siècles d'Islam ?"

Telles sont les paroles de Amar El Hazam reproduites telles quelles, que nous avons seulement traduites de l'arabe. 

Israël, pays moderne, démocratique, ouvert et prospère renvoie l'image inverse de ce naufrage décrit par Amar El Hazam.

Ce que nous voyons aujourd'hui autour de nous, ce n'est pas la démocratie mais l'anarchie dans laquelle un musulman combat un autre musulman à propos de la taille de la mèche de cheveux rebelle pouvant déborder du voile islamique ou à propos du nombre de coups de fouets qui doit punir une femme qui a osé sortir sans son mari ou un autre homme de sa famille.

Un homme traite son adversaire d'hérétique seulement pour avoir un prétexte pour le tuer et celui qui essaie de promouvoir un agenda politique ou social qui ne va pas dans le sens des plus extrémistes est susceptible de devenir une cible du Jihad avec une espérance de vie extrêmement courte.

Les nations musulmanes ont échoué dans le passé et échouent encore aujourd'hui à faire de leur religion un dénominateur commun, un facteur de cohésion et un idéal commun. Au contraire, paradoxalement, plus l'islamisme se renforce, plus s'aggravent les divisions internes, les luttes entre les partis, entre les organisations politiques et entre les sectes et les ethnies. 

Il suffit d'observer en Turquie les luttes entre les Turcs et les Kurdes qui se sont amplifiées justement au cours de la dernière décennie qui a vu le renforcement de l'Islam ou alors les luttes en Iran entre le pouvoir perse et les minorités kurde et baloutchi.

Au milieu d'un environnement où l'Islam prend de plus en plus de place et où les conflits internes s'aggravent, Israël peut apparaître comme une oasis fleurie au milieu d'un desert aride, comme une brise rafraîchissante au milieu de la fumée des guerres sanguinaires constantes entre les sectes, les religions, les tribus et les groupes ethniques qui s'affrontent depuis des milliers d'années, souvent sans véritable raison.

Au lieu de continuer ses tentatives d'intégration dans un environnement problématique qui ne l'acceptera jamais en son sein, Israël doit au contraire démontrer qu'il est un modèle occidental de stabilité et de calme, de justice, dont le développement repose sur une répartition plus juste des ressources, de l'éducation et qui fournit des possibilités de développement aux minorités : les arabes, les Éthiopiens, les Haredim (ultra-Orthodoxes), les habitants des villes de développement ou les handicapés. Mordechai Kedar*

 Traduit de l'hébreu par Danilette

*Mordechai Kedar est chargé de cours au département d'arabe et chercheur associé au Centre Begin-Sadate d'Etudes Stratégiques, Université Bar-Ilan.



כשושנה בין החוחים:

ישראל במזרח תיכון מתאסלם

 

לפני פחות משנה הצליח העם בתוניסיה לסלק בבושת פנים את הנשיא, זין אלעאבדין בן עלי, את אשתו הנהנתנית ואת מקורביו המושחתים, שחיו שלושה עשורים על חשבון העם העני, המוזנח והמובטל. כולם בתוניסיה ומחוץ לה דיברו על דמוקרטיה אמיתית, בחירות אמיתיות ושלטון הגון. אף אחד לא חשש מהתנועה האסלאמית, אלנהדה, לאחר שמנהיגה ראשד אלע'נושי הוגלה ללונדון לפני עשרים שנה, ולאחר שהמדינה עברה תהליך ארוך בשנים של חילוניות מוכתבת מלמעלה.

השבוע התקיימו בתוניסיה בחירות, וככל הנראה מספר המושבים שבהם זכתה המפלגה האסלאמית גבוה ממספר המושבים של כל מפלגה אחרת. הם לא זכו ברוב, ולכן ייאלצו להקים קואליציה, אך אין ספק שהאסלאם יהיה שם המשחק הפוליטי בתוניסיה בשנים הקרובות.

אם וכאשר תהיינה בחירות במצרים יתברר לכול שמדינה שאסרה בכל תולדותיה קיום מפלגות דתיות – אסלאמיות כנוצריות – הפכה ליורה רותחת של אסלאמיזם פוליטי, שהדוגמה להתנהלותו לקוחה מימי הח'ליפים הראשונים, "ישרי הדרך" בז'רגון האסלאמי, ששלטו באימפריה האסלאמית הרעננה במאה השביעית, ודרכם הייתה מלחמה ללא הרף נגד כופרים, יהודים, נוצרים ובמיוחד שבטים שעזבו את האסלאם אחרי מות מחמד.

תורכיה חוזרת אל האסלאם מזה כמה עשרות שנים, והפרלמנט, הממשלה, הנשיאות ובית המשפט העליון נשלטים על ידי הגופים הפוליטיים האסלאמיים. המרחב הציבורי התורכי עובר כיום לכיסוי ראש של הנשים, זקנים על פני הגברים ומסגדים הנבנים במספרים גדולים.

בלוב הכריז יושב ראש מועצת המעבר, מוצטפא ג'לילי, שלוב שאחרי קד'אפי תהיה מדינה אסלאמית, שהשריעה תהיה בסיס התחיקה שלה, שהפוליגמיה תותר אחרי שקד'אפי אסר אותה, והבנקים בלוב יפעלו על פי ההלכה האסלאמית.

איראן כבר שלושים שנה נשלטת בידי האייתוללות, וסעודיה מאז שנוסדה פועלת על פי השריעה האסלאמית בפרשנות הווהאבית, הקיצונית.

לאחר שיסולק שלטון העלווים הכופרים בסוריה, ייתכן מאוד ש"האחים המוסלמים" יחזרו על ניסיונם להשתלט על המדינה, וגם אם סוריה תתפלג (תסריט סביר למדיי) ייתכן שלפחות אחד החלקים יישלט על ידי "האחים".

התנועה האסלאמית הפלסטינית, חמאס, זכתה בבחירות ינואר 2006 בשני שלישים של מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית, השתלטה על רצועת עזה בדם ואש שנה וחצי אחר כך וכיום יש מדינה אסלאמית ברצועה. גם לבנון נשלטת למעשה בידי חיזבאללה, ההעתק הלבנוני של משטר האייתוללות האיראני. גם בעיראק ניכרת השפעתן של מפלגות דתיות על החיים הפוליטיים במדינה המנסה לפלס את דרכה הפוליטית בין השבטיות, הג'יהאדיזם הסוני והנאמנות לחווזה (בית המדרש) השיעית, שבחלק מהמקרים יש לה מיליציה לוחמת.

במרוקו פועלות כמה מפלגות אסלאמיות ואפילו לאלקאעדה יש סניף בצפון אפריקה. סומליה נקרעת במלחמה בלתי פוסקת בין תנועת "השבאב" ("הצעירים") האסלאמיסטית ובין כוחות שבטיים אחרים, ובניגריה השריעה הוחלה כחוק המדינה במספר מדינות מחוז בצפון המדינה שרוב אוכלוסייתו מוסלמית.

האיסלאמיזם איננו פוסח גם על ישראל: התנועה האסלאמית על שני פלגיה היא כיום הכוח הפוליטי החזק ביותר בקרב אזרחי ישראל הערבים, ואפילו סניף של אלקאעדה נחשף בנצרת, במסגד שיהאב א-דין, תחת הנהגתו הכריזמטית של שיח' נאזם אבו אסלים.

המשמעות של כל התופעות הללו היא שהאסלאם הולך וכובש לו את מעמד ההנהגה שהיה לו בעבר הרחוק, לאחר שכל השיטות האחרות המיובאות מהמערב ובראשן הלאומיות, נכשלו בניסיונן להחליף את נאמנות הציבור לשבט, ליחידה האתנית או לאסלאם.

הדברים אינם מתרחשים בקלות, שכן רבים באוכלוסייה שאינם מזדהים עם הגופים האסלאמיים יוצאים מגדרם כאשר הם רואים איך המדינות והחברות שלהם נחטפות על ידי קיצוני האסלאם. דוגמה לאלה הוא עאמר אלעזם, פלסטיני שונא ישראל מדופלם, אך דעתו על האסלאם חמורה הרבה יותר. במסר שהוא הפיץ בימים האחרונים הוא אומר ללא חשש: "עלינו להצמיח אדם ערבי חדש! אחרי 1400 שנים של אסלאם והיסטוריה רוויה בשפיכות דמים ודחיקה לשוליים, ציפינו שבמאה העשרים ואחת נראה אדם ערבי משופר, אלא שאין חדש תחת השמש: קללות, השפלות, ניבולי פה, פרוטקציה, גזענות, שבטיות, קנאות, טמטום, פטפוט, פה גדול יותר מכל הראש, המדבר יותר ממה שעושה, שונא את עצמו, בעל לב שחור, קמצן, פחדן, חלש, תלותי, מופנם, נבוך, מתוסבך, פסיבי, קנאי, צר עין, מושחת, ארור, שקרן, צבוע, חשדן, נקמני, מומחה בנשיקות המנשק כל דבר! האם זה אתה, האדם הערבי אחרי 14 מאות שנים של אסלאם?!" עד כאן דברי עאמר אלעזם, לא נגענו, לא שינינו, רק תרגמנו.

ישראל המודרנית, הדמוקרטית, הפתוחה והמשגשגת היא תמונת המראה של הסביבה ההולכת ושוקעת אל התיאור של עאמר אלעזם. מה שרואים כיום מסביבנו איננו דמוקרטיה אלא אנרכיה שבה מוסלם אחד ייאבק עם מוסלם אחר על גודל התלתל השובב שיורשה להציץ מתחת לחיג'אב, או כמה מלקות תקבל אישה על שהעזה לצאת לרחוב בלי בעלה או גבר אחר ממשפחתה. איש יכנה את הבר-פלוגתא שלו "כופר" רק כדי להתיר את דמו, ומי שינסה לקדם אג'נדה פוליטית או חברתית שאיננה עולה בקנה אחד עם דעת הקיצוניים יותר ממנו עלול למצוא את עצמו מטרה לג'יהאד עם תוחלת חיים קצרה להפליא.

עמי האסלאם נכשלו בעבר ונכשלים כיום להפוך את דתם המשותפת למכנה משותף, לגורם מאחד, לרעיון שעליו כולם יכולים להסכים. להיפך: באופן פרדוקסאלי, ככל שהאסלאמיזם הולך ומתגבר כך הולכות ומחריפות המחלוקות הפנימיות, והולכים ומתגברים המאבקים בין מפלגות וארגונים, בין כתות ויחידות אתניות. די לנו אם ניקח את המאבק בתורכיה בין התורכים והכורדים, שהתגבר דווקא בעשור האחרון, בשנים שבהן התחזק האסלאם בתורכיה, או את המאבק המתגבר באיראן בין השלטון הפרסי והמיעוטים הכורדי והבלוצ'י.

בסביבה מתאסלמת והולכת, שהמאבקים בתוכה הולכים ומחריפים, ישראל יכולה להופיע כנווה פורח במדבר צחיח, כמשב רוח רענן ורוגע בסביבה אפופה עשן של מאבקי דמים בלתי פוסקים בין כיתות, דתות, שבטים וקבוצות אתניות, הנלחמים אלו באלו כבר אלפי שנים, לעתים קרובות בלי סיבה.

במקום ניסיונות סרק להתחבב על הסביבה הבעייתית, שלעולם לא תקבל את ישראל לתוכה, על ישראל להציג מודל מערבי של יציבות ורגיעה, של הגינות ופיתוח הבנויים על חלוקה צודקת יותר של משאבים, חינוך ומתן והזדמנות הוגנת למגזרים המצויים בשוליים: ערבים, אתיופים, חרדים, תושבי ערי פיתוח או נכים.

mise à jour 3/11

© http://danilette.over-blog.com


Publié dans Mordechai Kedar

Pour être informé des derniers articles, inscrivez vous :

Commenter cet article