Jihad éternel, Mordechai Kedar

Publié le par danilette

Le contexte égyptien

Le jihad est mentionné dans le Coran à de nombreuses reprises et les Musulmans sont appelés à mener le Jihad au nom d'Allah « en étant prêts à donner tout ce qu'ils possèdent et même leur vie » – ce qui signifie abandonner même ce qui est le plus précieux pour promouvoir les objectifs de l'Islam et dominer les infidèles « afin que la parole d'Allah siège au plus haut niveau et que la parole des infidèles siège au plus bas niveau ».

Le jihad est conçu pour protéger l'Islam des étrangers qui trament des complots contre lui, et pour constituer une action combative dans le but de diffuser l'Islam et de l'imposer par les armes à tous ceux qui ne se convertissent pas de leur plein gré. Mohammed est cité comme ayant dit :  « J'ai reçu l'ordre de lutter contre les gens jusqu'à ce qu'ils témoignent qu'il y a pas d'autre Dieu qu'Allah et que Mahomet est son envoyé, et jusqu'à ce qu'ils prient et fassent l'aumône ; s'ils agissent ainsi, ils m’empêcheront de porter la main sur leur vie et leurs biens ». Après la mort de Mahomet, une partie des tribus se sont séparées de la communauté de l'Islam, et les premiers Califes ont mené contre eux des combats cruels pour les contraindre à revenir dans le giron de l'Islam. Par la suite, des tribus bédouines du désert ont envahi les pays du Levant, fertiles et riches, les ont conquis dans une offensive irrésistible, et ont imposé l'islam par la force des armes à des millions de gens.

Au fil des ans et après la consolidation de l'empire islamique dans les territoires conquis depuis l’Indonésie, à l’est, jusqu'au Maroc à l’ouest,  l’accent s’est déplacé de la conquête à la gestion étatique, de l'imposition de l'Islam à la gestion de l’économie. Les Musulmans avaient besoin des services des gens appartenant à d’autres religions, comme les Perses, les Juifs, les Chrétiens, pour des traductions et des travaux scientifiques: astronomes, économistes, chimistes, aussi ont-ils cessé le Jihad contre eux.


Le jihad moderne

la révolution islamique de 1979 dans l'Iran chiite a donné le coup d’envoi à l'idée de la lutte contre les infidèles même dans le monde sunnite. En 1980, un Egyptien, nommé Mohammed Abdel Salaam Faraj, publia un livre intitulé « Le Commandement Caché », celui que tout le monde évite de mettre en œuvre. Il visait le commandement religieux du jihad. Dans son ouvrage, court mais monumental, l'auteur prouve, en s'appuyant sur les sources islamiques, qu’incombe à tout musulman l'obligation personnelle d'être dans un état permanent de jihad contre les infidèles, et pas seulement contre eux, mais également contre les Musulmans qui se font les serviteurs des infidèles en actes ou en paroles. Un an après la publication de son livre, le président égyptien, Anouar el-Sadate, était assassiné ; Faraj fut accusé d'avoir incité à ce crime. En 1982, il fut jugé pour incitation à l'assassinat du président Sadate, condamné et exécuté.

Bien qu'il ait éliminé Faraj, le gouvernement égyptien n'a pas réussi à éliminer cette idée de jihad permanent, éternel, dans lequel le musulman doit vivre. Le jihad est une révolution permanente et perpétuelle ; qui prémunit contre l’enfoncement dans la routine, contre la soumission aux besoins quotidiens, contre l'abandon, même temporaire, de l'objectif. Le chef de l'organisation du Jihad égyptien, créée pour mettre en œuvre cette idée, est l'imam Al Zawiri, adjoint et successeur de Oussama ben Laden. Ils ont, l’un et l’autre, répandu l'idée d’un jihad sans trêve au niveau international et mondial.


La copie conforme palestinienne

L'organisation du Jihad Islamique palestinien a été fondée en 1980, un an après la révolution en Iran et sept ans avant que ne soit créée l'organisation du Hamas afin de réaliser l'idée de Faraj en Palestine. C'est un combat contre Israël sans aucun lien avec ses frontières, car, selon la perception de l'organisation, l'État juif n'a aucun droit à l’existence. Le but final de l'organisation est d'établir un État théocratique islamique sur les ruines d'Israël et de liquider du même coup toutes les autres organisations – dont, en premier lieu, l'OLP – qui ont cessé de combattre Israël et sont entrées en négociation avec lui.

Il existe aussi une controverse idéologique entre le Jihad et le Hamas, car le Hamas a pour objectif non seulement le jihad contre Israël mais un large secteur d'activités : l’édification d'une société islamique, l'éducation, l’aide sociale, l'islamisation du secteur public, la mise en place d'institutions gouvernementales jusqu’à la création d’un Etat ; selon le Hamas, donc, le jihad militant contre Israël et ses collaborateurs peut attendre, si besoin est. Mais le Jihad Islamique n’est pas disposé à considérer la « création de l’Etat » comme un motif pour mettre la lutte en veilleuse, et c’est là un point de clivage avec le mouvement du Hamas qui gère son combat contre Israël à l’aune des contraintes qui découlent du fait qu’il est un mouvement au pouvoir depuis juin 2007, époque où il a pris par la force le contrôle de la bande de Gaza.

Même sur le plan politique, le Jihad s'oppose au Hamas : selon l'optique du Jihad, du fait que les accords d'Oslo sont nés d'un péché contre l'Islam, ni l'Autorité palestinienne ni ses institutions n'ont d’existence islamique légitime, d’où il résulte qu’aucune candidature à des sièges au sein de son assemblée législative n’est possible. En revanche, les dirigeants du Hamas ont décidé en 2005, après l'évacuation du Goush Katif, qu’était venu le temps de récolter les fruits politiques de leur lutte, sous forme de sièges à l’assemblée législative, et, par conséquent, ils se sont présentés aux élections de janvier 2006 et ont obtenu la majorité des sièges. Le Jihad s'oppose à toute activité dans le cadre de l'Autorité palestinienne, née du péché de la reconnaissance d'Israël et de la signature des accords d'Oslo, alors que le Hamas, malgré son opposition à ces accords, n'a pas hésité à tirer profit des institutions nées dans le sillage de ces accords, en prenant le contrôle politique de l’espace palestinien.

Le Hamas pèse sa stratégie de lutte contre Israël en fonction des fluctuations de son intérêt: si, à un moment spécifique, il lui est utile d’obtenir un apaisement avec Israël pour asseoir son pouvoir à Gaza, alors, la lutte contre Israël peut attendre un peu. Pour sa part, le Jihad n'est pas disposé à prendre en compte des considérations de cette nature, car, à ses yeux, la lutte est essentielle, absolue, existentielle et permanente, et prend le dessus sur tous les autres intérêts. 

 

Histoire de l'organisation 

 

L'organisation du Jihad Islamique palestinien a été fondée par le docteur Fathi Shaqaqi en 1980, sous l’influence de l'organisation du Jihad égyptien et de la révolution de Khomeiny en Iran. Le Jihad Islamique a vu le jour en Égypte à l'université de la ville de Zakazik, qui constitue le siège de l’activité islamique radicale. Son fondateur, le docteur Shaqaqi, et son ami, qui lui asuccédé, le Dr Ramadan Abdallah Shalah, étaient, à l'époque, étudiants en médecine. Il est important de souligner qu'ils n'étaient ni pauvres, ni ignorants, ni chômeurs, c’est pourquoi on ne peut attribuer à la pauvreté, à l'ignorance ou au chômage ni la création de l'organisation et le concept de jihad, ni l’attachement indéfectible à ce concept ; au contraire, la présence de gens instruits, et de médecins, en particulier, à la tête d'organisations de lutte islamique, est notable : Ayman Al-Zawahiri, du Jihad Islamique égyptien, Abdel Aziz al-Rantissi et Mahmoud al-Zahar, dirigeants du Hamas – tous médecins, instruits, qui ne sont ni ignorants ni pauvres.

Après avoir terminé ses études, Shiqaqi est retourné à Gaza et a commencé à édifier l'organisation pour appliquer l’idée du jihad. C’est le cheikh Abd Al Aziz Odeh (Awda), du camp de réfugiés de Djebalya, qui conféra la caution religieuse à l'organisation. Il est important de souligner qu'au début des années 80, l'organisation du Hamas n'existait pas encore en tant que mouvement de lutte. Il y avait seulement à Gaza un collectif d’associations islamiques de bienfaisance, "Al Majma Al-Islami", actif au sein de la population, à la manière des Frères Musulmans, pour construire une société musulmane de bas en haut. Du point de vue du Jihad Islamique, c’était une perte de temps et de ressources, car, selon lui, toutes les forces doivent être orientées et dirigées vers un seul et unique objectif, la lutte constante et sans compromis contre Israël ; tout autre objectif - si important soit-il, comme l'éducation et le bien-être - est un détournement des efforts et des ressources dans la mauvaise direction.

Lors de l’éclatement de la première Intifada, en décembre 1987, les militants du Jihad furent en première ligne des événements. Les membres du "Al Majma" se joignirent à eux après quelques jours et créèrent le "mouvement de résistance islamique Hamas", et jusqu'à aujourd'hui les membres du Jihad accusent le Hamas d'être une organisation opportuniste qui a sauté dans le train de l'Intifada, déclenchée par  le Jihad, et en a pris le contrôle.

En 1988, Shiqaqi a été expulsé vers le Liban et est entré en relation avec sa "couverture" arabe et islamique, la Syrie et l'Iran, via le Hezbollah qui, dans ces années-là, s’était retranché au Liban pour lutter contre les forces israéliennes déployées au sud de l’Etat.

Le Jihad Islamique a imité le modèle des opérations-suicide, développé par le Hezbollah, et l'a appliqué à Gaza et en Judée-Samarie. Son action la plus saillante a été le double attentat du carrefour de Sharon (Beit-Lid), en 1995, qui a coûté la vie à 21 soldats [1] et à un civil. Le docteur Shaqaqi a été éliminé à Malte neuf mois après l'attentat, et de mauvaises langues prétendent qu’Israël étaient derrière cette élimination. Son remplaçant est le Dr Ramadan Abdallah Shalah, qui circule peu dans le monde et préfère son havre de Damas.

Au cours de la deuxième Intifada, l'organisation a perpétré plus de 400 attentats terroristes qui ont fait 140 victimes israéliennes et plusieurs centaines de blessés. Le principal bastion de l'organisation se trouvait à Jénine et il a fonctionné sans entraves jusqu'à l'opération "Bouclier défensif" en avril 2002. Les principaux activistes qui se trouvaient en Samarie étaient : Iyad Hardan, Wail Assaf, Assad Daqé, Mahmad Telbah, Tabet Merdawi, et Ali Al Tsafouri. L'attentat le plus important de cette infrastructure du Jihad qui se trouvait à Jénine, a été perpétré par Hanadi Jaradat, dans le restaurant Maxime [2], sis à l'entrée de Haïfa ; il a coûté la vie à 21 personnes dont nombre de femmes et d’enfants.

L'organisation était également présente dans la région de Hébron, sous le commandement de Mohammed Sider et Diab Shawihi, qui ont commandité des attentats-suicide, principalement dans la région de Jérusalem. L'attentat qui a visé des fidèles en prière, à Hébron et au cours duquel a été tué le commandant de l’unité militaire de Judée, le colonel Dror Weinberg (en novembre 2002), a été perpétré à l’instigation de Mohammed Sider.


Implication internationale 

L'organisation du "Jihad Islamique palestinien" a attiré l'attention des extrémistes du camp de ceux qui haïssent Israël, et, à leur tête, les Iraniens. Ils ont exploité le fait que l'organisation n'a ni agenda social, ni objectifs de gouvernance, et ils s'en sont servis principalement pour remettre en cause l'ordre que l'OLP a essayé d'instaurer dans les territoires contrôlés par l'Autorité Palestinienne afin de jeter les bases du gouvernement de l'Autorité Palestinienne. Aujourd'hui, l'Iran fait la même chose, mais contre le mouvement Hamas, devenu, au cours des dernières années – depuis qu'il s’est emparé de Gaza en 2007 –, une organisation gouvernementale qui a mis de côté le Jihad afin de jeter les bases des structures de l'État qu'il a établi dans la bande de Gaza.


L'argent, les armes et les missiles que l'organisation du Jihad a accumulés lui permettent de lancer un très sérieux défi au Hamas : d'une part, il peut causer des perturbations dans le cours de la vie à Gaza, par des tirs incontrôlés contre Israël, tandis que le gouvernement du Hamas peut – pour peu qu’il le veuille – vaincre le Jihad par une action vigoureuse et soutenue, au risque de passer pour une " organisation israélienne de sécurité" et d’essuyer des attaques médiatiques similaires à celles que l'OLP a subies du fait que sa signature figurait dans les accords de sécurité avec Israël. C'est pour cela que les dirigeants du Hamas essaient de parvenir à des ententes avec les dirigeants du Jihad, de sorte que, d'une part, elles permettent au Hamas de diriger un Etat, mais que, d’autre part, le Jihad conserve sa liberté d'action afin que le Hamas ne soit pas accusé de réprimer la "résistance".


Agenda pour les relations extérieures


Ces jours-ci, la Syrie et l'Iran cherchent désespérément des moyens de détourner l'attention mondiale du massacre qui se poursuit et s’aggrave en Syrie ; et quoi de mieux que le front de Gaza, un thème connu et familier ? Ces derniers mois, un vent mauvais souffle sur les relations entre l'Iran et le Hamas, du fait que celui-ci refuse de soutenir publiquement le pouvoir syrien qui se bat pour sa survie contre ses propres citoyens. L'implication égyptienne dans l'accord pour la libération de Shalit a mis hors-jeu les acteurs régionaux habitués à s’immiscer dans ce qui ne les regarde pas ‑ l'Iran et la Turquie. Pour sa part, le Hamas a démontré qu’il était capable de faire libérer plus de 1000 prisonniers palestiniens et s’est attiré beaucoup de louanges au détriment de tous les autres acteurs, dont l'OLP et le Jihad Islamique.


La volonté des dirigeants du Hamas de quitter Damas pour s'installer au Caire a mis l'organisation du Jihad Islamique dans une position où elle est pratiquement la seule organisation à rester dans la coalition Iran-Hezbollah-Syrie de l’espace palestinien ; c’est pourquoi la réactivation du front anti-israélien pour qu’Israël s’en prenne au Hamas, est vue comme un scénario très prisé par l'Iran et ses satellites. Ainsi, l'Iran pourra faire en sorte que le Hamas soit frappé sans que personne ne puisse accuser les ayatollahs et leur comparse, "le boucher de Damas".


Dans cette équation, Israël doit faire preuve d’intelligence et ne pas s’appuyer seulement sur son bon droit : il est vrai que le Hamas n'est pas l'ami des Sionistes, mais, dans une configuration où le Jihad Islamique, commandité par les Syriens et les Iraniens, essaie de pousser Israël à réagir durement pour qu’il frappe le Hamas, Israël doit faire porter tout son effort, pour frapper, au contraire, le Jihad, et permettre au Hamas d'établir son État islamique à Gaza. Je n'essaie pas de décerner au Hamas un "brevet de vertu", mais nous devons toujours voir l’alternative : pour Israël, mieux vaut un gouvernement à Gaza, qui soit issu d'une organisation capable d'imposer un ordre et une discipline, même si elle n'est pas sympathique, que de permettre à des éléments contrôlés par l'Iran et la Syrie, de tuer des Juifs à Ashkelon, à Sdérot et dans les alentours de Gaza, pour que le monde continue à ignorer les tués de Homs, de Hama, de Latakieh et de Dera.

 

Notre alternative ne consiste pas à choisir entre les bons et les mauvais, mais entre les mauvais et les pires. C'est un choix qui n'est pas simple, mais c'est ainsi au Moyen-Orient : il nous incombe d’adapter nos attentes aux données malheureuses de la région en détresse dans laquelle nous essayons de continuer à faire exister un État raisonnable et équitable.

 

Adaptaté de l'hébreu par Danilette et Menahem Macina

 

………………………………………..

 

Notes des traducteurs

 

[1] En fait, il s’agissait de jeunes appelés au service militaire, en train de boire un café dans une buvette, et non de soldats en opération.

[2] On notera que ce restaurant était tenu par un Libanais réfugié en Israël ! 

 


 Autres analyses de Mordechai Kedar :


ג'יהאד לעולם ועד

 

הרקע המצרי

הג'יהאד מוזכר בקוראן מספר פעמים רב, והמוסלמים נקראים לצאת לג'יהאד למען אללה "ברכושם ובנפשותם", כלומר לוותר אפילו על היקר מכול כדי לקדם את מטרות האסלאם ולהשליטו על הכופרים "כדי שדבר אללה יהיה על העליונה, ודבר הכופרים יהיה על התחתונה".

הג'יהאד נועד להגן על האסלאם מפני הזרים החורשים נגדו מזימות, כמו שהוא גם פעולה התקפית למען הפצת האסלאם וכפייתו בחרב על כל מי שאיננו מתאסלם מרצונו. מוחמד מצוטט כאומר: "קיבלתי מצווה להילחם נגד האנשים עד אשר יעידו שאין אלוה מבלעדי אללה ושמחמד הוא שליחו, יתפללו ויתנו צדקה, ואם יעשו כך יצילו ממני את דמם ורכושם." לאחר מות מחמד פרשו חלק מהשבטים מקהילת האסלאם, והח'ליפים הראשונים ניהלו נגדם קרבות מרים כדי לכפות עליהם לשוב אל חיק האסלאם. בהמשך פרצו צבאות הבדווים מהמדבר אל עבר ארצות הלוונט הפוריות והעשירות, כבשו אותן בסערה וכפו את האסלאם בחרב על מיליוני אנשים.

עם חלוף השנים ואחרי התבססות האימפריה האסלאמית בשטחים הכבושים מאינדונזיה במזרח עד מרוקו במערב, עבר הדגש מכיבוש לניהול המדינה, מכפיית האסלאם לניהול כלכלה. המוסלמים נזקקו לשירותי בני דתות אחרות – פרסים, יהודים, נוצרים – לצורך תרגום ועבודה כמדענים: אסטרונומים, כלכלנים, כימאים, ולכן חדלו מהג'יהאד נגדם והעדיפו להשאירם.

 

הג'יהאד המודרני

המהפכה האסלאמית של שנת 1979 באיראן השיעית ניערה את רעיון המאבק נגד הכפירה גם בעולם הסוני. בשנת 1980 פרסם מצרי בשם מחמד עבד אלסלאם פרג' ספר בשם "אלפרידה אלע'אא'בה", "המצווה הנחבאת", זו שכולם מתחמקים מלבצע אותה. כוונתו הייתה למצוות הג'יהאד. בספרו הקצר אך המונומנטאלי, מוכיח המחבר על פי המקורות האסלאמיים שעל כל מוסלמי רובצת מצווה אישית לחיות במצב תמידי של ג'יהאד נגד הכופרים, אך לא רק נגדם: גם נגד מוסלמים המשרתים במעשיהם ואף בדבריהם את הכופרים. שנה אחרי פרסום הספר נרצח נשיא מצרים, אנוור אלסאדאת, והתביעה ייחסה לפרג' חלק משמעותי בהסתה לרציחת הנשיא. ב-1982 הוא הועמד לדין על הסתה לרצח סאדאת, הורשע והוצא להורג.

השלטון במצרים אמנם חיסל את פרג' אך לא הצליח לחסל את רעיון הג'יהאד התמידי, הנצחי, שבו חייב המוסלמי לחיות. הג'יהאד הוא מהפכה קבועה ומתמדת נגד השקיעה לתוך השגרה, נגד הכניעה לצרכי היומיום, נגד הויתור על המטרה ולו באופן זמני. מנהיגו של ארגון הג'יהאד המצרי, שקם כדי לקיים את הרעיון הזה, הוא איימן אלזוואהירי, סגנו ומחליפו של אוסאמה בן לאדן. הם העלו את רעיון הג'יהאד שלא נגמר לרמה הבינלאומית, הגלובאלית.

 

ההעתק הפלסטיני

ארגון "הג'יהאד האסלאמי" הפלסטיני הוקם בשנת 1980, שנה אחרי המהפכה באיראן ושבע שנים לפני שקם ארגון החמאס, כדי לקיים את הרעיון של פרג' בפלסטין. המאבק הוא נגד ישראל ללא קשר עם גבולותיה, שכן על פי תפיסת הארגון אין למדינת היהודים זכות קיום כלל וכלל. המטרה הסופית של הארגון היא להקים מדינת הלכה אסלאמית על חורבותיה של ישראל, ויחד עמה לחסל גם את כל הארגונים האחרים, ובראשם אש"ף, שחדלו להיאבק בישראל ועברו למשא ומתן עמה.

גם עם חמאס נמצא הג'יהאד במחלוקת אידיאולוגית, שכן חמאס רואה את ייעודה לא רק בג'יהאד הפעיל נגד ישראל אלא בחזית רחבה של פעולות: בניית חברה אסלאמית, חינוך, רווחה, איסלום המרחב הציבורי, הקמת מוסדות שלטון עד הקמת מדינה, כאשר הג'יהאד הפעיל נגד ישראל והמשת"פים שלה יכול – על פי חמאס – להמתין אם יש צורך. הג'יהאד איננו מוכן לקבל את "בניית המדינה" בעזה כסיבה להשעות את המאבק, וכאן נקודת ההתנגשות שלו עם תנועת חמאס, השוקלת את המאבק בישראל במאזני האילוצים הנובעים מהיותה תנועה שלטונית, החל מיוני 2007, עת השתלטה על הרצועה בכוח הזרוע.

גם בעניין הפוליטי חולק הג'יהאד על חמאס: על פי גישת הג'יהאד, מכיוון שהסכמי אוסלו נולדו בחטא נגד האסלאם, אין לגיטימציה אסלאמית לקיום הרשות הפלסטינית ומוסדותיה, ולכן אין אפשרות להתמודד על מושבים במועצה המחוקקת שלה. לעומתה, מנהיגי חמאס החליטו בשנת 2005, לאחר פינוי גוש קטיף, שהגיע הזמן לקטוף את הפירות הפוליטיים של מאבקם, בצורת מושבים במועצה המחוקקת ולכן רצו לבחירות בינואר 2006 וזכו ברוב המושבים. הג'יהאד מתנגד לכל פעילות במסגרת הרשות הפלסטינית, שנולדה בחטא ההכרה בישראל והחתימה על הסכמי אוסלו, ואילו חמאס, למרות התנגדותה להסכמים, לא היססה לנצל את המוסדות שקמו בעקבותיהם כדי לבצע השתלטות פוליטית על המרחב הפלסטיני.

חמאס שוקלת את העיתוי של המאבק בישראל במאזני האינטרס המשתנה: אם בתקופה מסוימת חשוב להשיג רגיעה עם ישראל כדי לבסס את השלטון בעזה, אזי המאבק בישראל יכול להמתין קמעא. הג'יהאד איננו מוכן להביא שיקולים אלה בחשבון, שכן בראייתו המאבק הוא מהותי, אבסולוטי, קיומי ומתמיד, וגובר על כל שאר העניינים.

 

תולדות הארגון

ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני הוקם בידי ד"ר פתחי שקאקי בשנת 1980 בהשראת ארגון הג'יהאד המצרי והמהפכה של ח'ומיני באיראן. ההתחלה הייתה במצרים, באוניברסיטה של העיר זקאזיק, המהווה מוקד לפעילות אסלאמיסטית קיצונית. המייסד, ד"ר שקאקי, וידידו ולימים מחליפו – ד"ר רמדאן עבדאללה שלח – היו אז סטודנטים לרפואה. כאן חשוב להדגיש שהם לא היו עניים, לא בורים ולא מובטלים, ולכן לא ניתן לייחס לעוני, לבורות ולאבטלה את ייסוד הארגון ואת הדבקות ברעיון הג'יהאד; להיפך: בולטת נוכחות משכילים ורופאים במיוחד בראשות ארגוני מאבק אסלאמיים: איימן אלזוואהירי מארגון הג'יהאד המצרי, עבד אלעזיז רנתיסי ומחמוד אלזהאר מנהיגי חמאס – כולם רופאים, משכילים, לא בורים ולא עניים.

לאחר סיום לימודיו חזר שקאקי לעזה, והחל להקים את הארגון כדי ליישם את רעיון הג'יהאד. איש הדת שהעניק לארגון את החותם ההלכתי היה אז שיח' עבד אלעזיז עודה ממחנה הפליטים ג'באליה. חשוב לציין שבתחילת שנות ה-80 תנועת חמאס עדיין לא הייתה קיימת כתנועת מאבק. מה שהיה בעזה היה מערך אגודות צדקה אסלאמיות, "אלמג'מע אלאסלאמי", שפעלו בקרב באוכלוסייה בסגנון "האחים המוסלמים" כדי לבנות חברה מוסלמית "מלמטה למעלה". בראיית הג'יהאד זה בזבוז זמן ומשאבים, שכן כל הכוחות חייבים להיות מיועדים ומכוונים למטרה אחת ויחידה, המאבק המתמיד והלא מתפשר בישראל, וכל מטרה אחרת – חשובה ככל שתיראה כמו חינוך ורווחה – איננה אלא הסטת המאמצים והמשאבים לכיוון הלא נכון.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 הציבו פעילי הג'יהאד את עצמם בחזית האירועים. אנשי "אלמג'מע" הצטרפו אליו אחרי כמה ימים והקימו את "תנועת ההתנגדות האסלאמית – חמאס", ועד היום מאשימים אנשי הג'יהאד את חמאס כארגון אופורטוניסטי ש"לקח טרמפ" על האינתיפאדה שיצרו אנשי הג'יהאד, והשתלט עליה.

בשנת 1988 גורש שקאקי ללבנון, ואז הוא החל את הקשר שלו עם המעטפת הערבית והאסלאמית, סוריה ואיראן, באמצעות החיזבאללה שהתבסס באותן שנים בלבנון תוך מאבק בכוחות הישראלים שהיו פרוסים אז בדרום המדינה.

הג'יהאד העתיק את דגם פעולות ההתאבדות שפיתח חיזבאללה, ויישם אותן בעזה, ביהודה ובשומרון. הפעולה הבולטת ביותר שלו הייתה הפיגוע הכפול בצומת השרון בינואר 1995 שבו נהרגו 21 חיילים ואזרח אחד. ד"ר שקאקי חוסל במאלטה תשעה חודשים אחרי הפיגוע, והלשונות הרעות טוענות שישראל הייתה מאחורי החיסול. מחליפו הוא ד"ר רמדאן עבדאללה שלח, הממעיט להסתובב בעולם ומעדיף את המקלט הדמשקאי.

במהלך האינתיפאדה השנייה ביצע הארגון למעלה מ-400 פעולות טרור שהפילו יותר מ-140 חללים ישראלים וכמה מאות פצועים. המעוז העיקרי של הארגון היה בג'נין, ומעוז זה פעל ללא הפרעה עד מבצע "חומת מגן" באפריל 2002. הפעילים העיקריים בשומרון היו איאד חרדאן, ואיל עסאף, אסעד דכה, מחמד טלבה, ת'אבת מרדאווי ועלי אלצפורי. הפיגוע הבולט ביותר של תשתית הג'יהאד בשומרון היה זה שביצעה הנאדי ג'רדאת במסעדת מקסים בכניסה לחיפה, שבו נהרגו 21 אנשים, נשים וילדים.

לארגון הייתה גם נוכחות באזור חברון, תחת הנהגתם של מחמד סידר ודיאב שוויכי ששיגרו פיגועי התאבדות בעיקר למרחב ירושלים. הפיגוע בציר המתפללים בחברון, שבו נהרג גם מח"ט יהודה, אל"מ דרור וינברג (נובמבר 2002) בוצע בהשראת מחמד סידר.

 

מעורבות בינלאומית

ארגון "הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני" משך את תשומת לבם של הקיצונים שבשונאי ישראל, ובראשם האיראנים. הם ניצלו את העובדה שלארגון אין אג'נדה חברתית או מטרות שלטוניות, והשתמשו בו בעיקר כדי לערער את הסדר שניסה אש"ף להחיל על שטחי הרשות הפלסטינית כדי לבסס את שלטון הרשות. כיום עושה איראן אותו דבר, אבל נגד תנועת חמאס, שהפכה בשנים האחרונות – מאז שהשתלטה על עזה ב-2007 – לתנועה שלטונית שהניחה את הג'יהאד בצד כדי לבסס את המערכות של המדינה שהקימה ברצועת עזה.

הכסף, הנשק והטילים שצבר ארגון הג'יהאד מאפשרים לו להציב אתגר חמור לחמאס: מצד אחד הוא יכול להביא לערעור סדרי החיים בעזה על ידי ירי בלתי מבוקר לישראל, ואילו שלטון חמאס יכול – אם רק ירצה – להכניע את הג'יהאד בפעולה נמרצת ומתמשכת, אלא שאז ייתפס שלטון חמאס כ"ארגון ביטחון ישראלי" ויעמוד תחת מתקפה תקשורתית דומה לזו שאש"ף ספג, עקב היותו חתום על הסכמי ביטחון עם ישראל. לכן מנסים מנהיגי חמאס להגיע להסכמות עם ראשי הג'יהאד, באופן שמצד אחד אלה יאפשרו לחמאס לנהל מדינה, אך מצד שני ישמרו חופש פעולה ולא יאשימו את חמאס בדיכוי "ההתנגדות".

 

אג'נדה חיצונית

בימים אלו מחפשות סוריה ואיראן באופן נואש אפשרויות למשוך את תשומת הלב העולמית מהטבח ההולך ומחמיר המתרחש בסוריה, ואין דבר טוב יותר מחזית עזה הידועה והמוכרת. בחודשים האחרונים שוררת רוח רעה על היחסים בין איראן וחמאס על רקע סירוב חמאס לתמוך באופן פומבי בשלטון הסורי הנלחם על חייו נגד אזרחיו. המעורבות המצרית בעסקת שליט דחקה החוצה את הגורמים האזוריים שבחשו בקלחת – איראן ותורכיה – וחמאס הוכיחה את יכולתה לשחרר יותר מאלף אסירים פלסטיניים וקצרה הרבה תשואות על חשבון כל הגורמים האחרים, כולל אש"ף והג'יהאד.

הרצון של ראשי חמאס לעזוב את דמשק ולעבור לקהיר העמידה את הג'יהאד האסלאמי כארגון הכמעט יחיד שעדיין נותר לקואליציה איראן – חיזבאללה – סוריה במרחב הפלסטיני, ולכן חימום החזית מול ישראל, כדי שזו תפגע בחמאס נתפס כתסריט הרצוי ביותר לאיראן ולגרורותיה. כך תביא איראן לפגיעה בחמאס, מבלי שאף אחד יוכל להאשים את האייתוללות ואת חברם "הקצב מדמשק".

ישראל צריכה להיות חכמה במשוואה זו, לא רק צודקת: נכון שחמאס אינם ציונים נלהבים, אבל בקונסטלציה שבה הג'יהאד המונע על ידי הסורים והאיראנים מנסה לגרור את ישראל לתגובות קשות שיפגעו בחמאס, ישראל חייבת להשקיע כל מאמץ לפגוע בג'יהאד דווקא, ולאפשר לחמאס להקים את המדינה האסלאמית שלו בעזה. אינני מנסה להעניק לחמאס "תעודת כשרות", אבל עלינו לראות תמיד את האלטרנטיבה: עדיף לישראל שלטון בעזה של ארגון המסוגל להטיל סדר ומשטר, גם אם איננו נחמד, מאשר לאפשר לגורמים שאיראן וסוריה שולטת בהם להרוג יהודים באשקלון, בשדרות ובעוטף עזה רק כדי שהעולם לא יראה את ההרוגים בחומס, בחמאה, בלטקיה ובדרעא.

הברירה שלנו איננה בין הטובים והרעים, אלא בין הרעים והרעים יותר. ברירה לא פשוטה, אבל ככה זה במזרח התיכון: עלינו להתאים את ציפיותינו לנתונים העלובים של אזור המצוקה שבו אנחנו מנסים לקיים מדינה סבירה והגונה. 

 


mise à jour 5/11/19h45

Commenter cet article